תחילת תולדותיהם של בתי הכנסת היא לאחר חורבן הבית הראשון, כאשר יהודים בגולה נזקקו לתחליף לבית המקדש ולעבודת הקודש שהתקיימה בו. כך תפסה התפילה את מקומו של הקרבן, ובית הכנסת הפך לאזכורו של בית המקדש עצמו. עם זאת, אין לראות בבית כנסת אך ורק סמל או מקום שממנו נישאת תפילה השמימה. יש לו גם תפקיד קהילתי חשוב.
בארצות רבות מהווה בית הכנסת מוקד של חיי היהודים – מקום שמלכד, מחבר, מונע התבוללות ושומר על זהות דתית ולאומית. גם בארץ ישמור בית הכנסת על תפקידו הקהילתי, ולעולם יאגד סביבו קבוצת משפחות. לכן בתי כנסת רבים מכילים – מעבר לחלל תפילה ולעזרת נשים – גם כיתות, ספריות, מקוואות ואולמי שמחות. תכנון כזה מאפשר לקיים פעילויות מגוונות, ולקרב יהודים רבים – גם כאלה שלא נוהגים להתפלל יום יום – אל חיי הקהילה ואל המסורת היהודית. שילוב של פעילות אישית מאוד כמו תפילה, עם פעילויות קבוצתיות וקהילתיות, הופך את עיצובו של בית הכנסת המודרני לאתגר אמתי.
לאורך מאות שנים נעשה שימוש בתבניות: בתי כנסת עוצבו בהתאם למסורות הארכיטקטוניות המקומיות – בגולה, או השולטות – בארץ ישראל. מסורת אדריכלית מקומית עדיין נמצאת בהתהוותה, ולכן יש להמציא שפה חדשה: שפה אשר מצד אחד שומרת על הערכים הרוחניים של המסורת היהודית, ומצד שני מתאימה כאן, עכשיו ולכל אחד.
מילותיה הבסיסיות של השפה האדריכלית אותה ייצרנו הן צבע לבן ושימוש מתוחכם בהצללה העונים על אילוצי האקלים, המאופיין בשטף בלתי פוסק של אור וחום. תחרה של משרביות יוצרת משחק עדין של אור וצל, מקנה עומק ומורכבות לחזיתות, יוצרת דוגמה על גבי הרצפה והקירות בפנים. השקיפות באזורים הציבוריים יוצרת קשר מזמין בין החוץ לפנים, ואילו השקיפות באולם התפילה מכוונת את המבט אל השמים, ויוצרת התמזגות חווייתית עם הטבע. המבנה עצמו נראה כגוש לבן שפוסל, גולף, הוקצע ועובד בעדינות על ידי בעל מקצוע מיומן.
השפה הזאת שבין אדריכלות לפיסול מספקת מרחב לדמיון ופרשנות. אפשר להסתכל על המבנה כמו שמסתכלים על ענן: כל אחד רואה בו משהו אחר, ומתחבר באמצעותו לעולמו הפנימי. כך מקום של תפילה והתבוננות פנימית הופך להיות לנקודת ציון ומוקד משיכה בסביבתו.
